תוֹכֶן
במהלך הנשימה אירובית, החמצן שנלקח על ידי תא משלב עם גלוקוז כדי לייצר אנרגיה בצורה של אדנוזין טריפוספט (ATP), והתא מגרש פחמן דו חמצני ומים. זוהי תגובת חמצון בה חמצן הגלוקוז ומופחת חמצן. תהליך זה הוא קריטי לכל האוקריוטים, שהם תאים גדולים המכילים גרעין ואברונים אחרים ואשר יוצרים אורגניזמים מורכבים, כמו בני אדם. נשימה ברוב הפרוקריוטות, כמו חיידקים מסוימים, היא אנאירובית. זה כרוך בתגובות חמצון / הפחתה המייצרות אנרגיה ללא חמצן.
מוגדרת חמצון והפחתה
חמצון והפחתה הן מילים המתייחסות לאופן שבו מחליפים אלקטרונים בתגובה כימית. כאשר כימאים תיארו לראשונה תגובות חמצון / הפחתה, הם השתמשו במונח "חמצון" כדי להתייחס רק לתגובות בהן היו כימיקלים אחרים נקשרים לחמצן. הם התייחסו לתגובות שהמירו חומר כימי לצורה טהורה, כמו למשל אחת שהוציאה את החמצן מגנזיום והשאירה רק מגנזיום כתגובות הפחתה. עם זאת, ככל שמדענים גילו יותר אודות המנגנונים הבסיסיים, התברר שבחמצון, יסוד מאבד אלקטרונים אחד או יותר לחמצן, ובצמצום, רכוש רכיב אלקטרונים.
חשיבות הנשימה הסלולרית
ה- ATP המיוצר בנשימה סלולרית הוא דלק כימי המניע כל תגובה בתא, באופן ישיר או עקיף. ההנשמה מתרחשת בכל תא בגוף האדם, כמו גם בתאים של כמעט כל אאוקריוט. העובדה שהתאים שלנו תלויים בתגובה זו היא הסיבה שבני אדם נושמים חמצן ונושמים פחמן דו חמצני.
הפחתה או חמצון
תהליך הנשימה התאית כרוך בשני שלבים עיקריים. בשלב הראשון, אותו מדענים מכנים גליקוליזה, גלוקוז מתפרק. בשנייה, הנשימה אירובית מפרקת את שאריות הגלוקוז עוד יותר. במהלך הנשימה אירובית, מופחת חמצן, תורם אלקטרון למימן ליצירת מים. כל תהליך הנשימה התאית מחמצן את הגלוקוז. זה מייצר את מרבית האנרגיה המשתחררת מהנשימה התאית.
תהליך התסיסה
התסיסה כוללת גם חמצון והפחתה, והיא מייצרת ATP, אך היא עושה זאת בצורה פחות יעילה. כמה אורגניזמים פשוטים, כמו שמרים, משתמשים בתהליך זה בהיעדר חמצן. אפילו בני אדם משתמשים בתסיסה כסוג של גיבוי לנשימה סלולרית בתאי שריר שנשללים מהם חמצן. במהלך התסיסה מתחמצן כימיקל הנקרא ניקוטינאמיד אדנין דינוקלוטיד + מימן (NADH) וכימיקל המכונה פירובט מופחת. תהליך זה מייצר רק שתי מולקולות ATP לכל מולקולת גלוקוז, ואילו הנשימה תאית מייצרת 36 מולקולות ATP ממולקולת גלוקוז אחת.