תוֹכֶן
התרבויות על הנילוס חיו ומתו בגחמות הנהר שמילאו תפקיד כה מרכזי בעולמם. מצרים הייתה, ואף היא, מדבר, עם שטחים חקלאיים מועטים, אם בכלל, ופרקים ארוכים בשנה שבהם מים פשוט אינם זמינים. ההצפה השנתית הייתה זו שהפוגה ממציאות קשה זו, ועל ידי למידה לנצל את סדירותה האמינה, מצרים קדומים הצליחו ליצור חברה חקלאית מצליחה.
זמן קציר
זמן הבציר בעמק נחל הנילוס התרחש בין אפריל ליוני, תלוי במזג האוויר. הקציר קדמה לעונת הקיץ הרטובה כשהנהר שיטף מיוני עד אוקטובר. השיטפון הביא אדמות, מינרלים וחומרים מזינים חדשים לאדמות הסובבות את הנהר, מה שבתורו יצר את האדמה הפורייה הנחוצה לגידול מוצלח. המסיק המצרי היה תלוי בעונת השיטפונות כדי לחדש את האדמה. אם השיטפונות לא הגיעו, או שהנהר פעל באופן בלתי צפוי בכל דרך אחרת, היבולים עלולים להיכשל, והיבול יכול היה לצמצם, או לא להתרחש כלל. ללא יבול מוצלח, מצרים רבים היו רעבים, וכלכלתם הייתה קורסת.
המבול
מאחר ונהר הנילוס זורם מדרום לצפון לכיוון קו המשווה, מקורו של השיטפונות השנתיים מדרום מצרים באתיופיה. שיטפון שנתי זה דלק את המסיק, אולם מצרים קדומים ראו פוטנציאל רב יותר בפיתוח דרכים להעביר מים למקומות שבהם תהיה להם ההשפעה הגדולה ביותר. הם התקנו מערכות השקיה ליד קהיר באמצעות מעיינות מים מתוקים כמקורם. הם גם התקינו סכרים בדרום מצרים כדי להסיט את מי הנילוס ולהגדיל את עומק הנהר עצמו. זה מאפשר הן להגדיל את היבשה היבשתית והן את היכולת לנסוע הלאה יותר ליבשת אפריקה באוניות בקלות רבה יותר.
יבולים
המצרים הקדומים היו יצרנים גדולים של חיטה ודגנים אחרים, כולל אמרמר, שעורה ופשתן. כל אחד מהם שימש בחיי היומיום, מאפיית לחם וחליטת בירה וכלה ביצירת חבלים או בד. הם שלחו גרגרים עודפים בחו"ל וסחרו בסחורות אחרות. הם גידלו את מפעל שמן הקיק לצורך שימון ופפירוס לחומר כתיבה. ייתכן שהתירס היה היבול הגדול ביותר בסך הכל, ונשאר כך גם היום. היה זה הדגן התושבים המקומיים ששימשו למטרות מזון וסחר. למרות שתירס עשוי או לא תמיד הניב יבולים מלאים על בסיס שנתי, הוא נשאר מצרך בזכות חיי האחסון הארוכים שלו.
עבודה ידנית
מצרים קדומים השתמשו בכוח בעלי חיים כאמצעי הטכנולוגיה העיקרי בתהליך החקלאות. הם השתמשו בבעלי חיים כמו בקר וסוסים כדי למשוך מחרשות ולהפוך את האדמה לשתילה. אם החקלאים היו ללא בעלי חיים, הם עשו את החריש ביד. מכיוון שמרבצי הסחף החדשים לא היו עמוקים במיוחד, העבודה לא הייתה קשה מדי. המצרים השתמשו בגמלים ובתחתים בכדי להעביר מים וסחורות, אך לא כבעלי טרף לעבודות חקלאיות. בעלי חיים אלה רעות במרעה המקיף את הנהר. התלתן היה היבול העיקרי במזון לבעלי חיים ונשאר כך גם בימינו.