תוֹכֶן
הים האדום הוא מפרץ של האוקיאנוס ההודי המהווה גבול טבעי בין מצרים לחצי האי ערב. הם עשויים כולה ממי מלח. אף נהרות טבעיים לא מחדירים אותו במים מתוקים, מה שהופך אותם לאחד מגופי המים המלוחים ביותר בעולם. ים סוף מילא תפקיד מכריע בעיצוב החיים במצרים העתיקה.
הובלות
תחבורה יבשתית הייתה קשה ביותר בימי קדם, ולכן תרבויות עם גישה ישירה לנתיבי מים היו יתרון אסטרטגי גדול בהשוואה לאלה שבלעדיהם. הגישה למים סייעה להקל על סחר סחורות, טכנולוגיות ורעיונות תרבותיים. הים האדום סיפק למצרים גישה לאפריקה והמזרח הרחוק. בסביבות 595 לפני הספירה נחפרה תעלה לחיבור נהר הנילוס לים האדום. התעלה המחברת הייתה גדולה דיה לשתי אוניות לעבור דרכה בבת אחת. תעלה זו אפשרה הובלת תבואה, בקר, תבלינים, אנשים וסחורות מלאכה.
מזונות
אף על פי שהמצרים הקדמונים השתמשו במערכות השקיה אדומות, הישרדותם הייתה תלויה בסמיכותם למים. כל מערכת השקיה שפותחה במצרים העתיקה דרשה את היכולת להסיט מים מגוף גדול לעבר מערכות איסוף קטנות יותר. קרבת הים האדום והנילוס למרכזי האוכלוסייה של אגיפטס פירושה שהמצרים הקדמונים לא היו סומכים על עונה הפכפכה לצורך הישרדותם. הנילוס סיפק מים מתוקים לגידול יבולים ואילו הים האדום סיפק מים מלוחים לדיג. השילוב בין השניים איפשר למצרים דיאטות בריאות כל השנה.
חילופי תרבות
הים האדום סיפק את המצרים הקדומים הובלה לאפריקה והמזרח הרחוק, אך סחורות סחר לא היו הדברים היחידים שהוחלפו על פני נתיב המים. כאשר אנשים יצרו קשר זה עם זה, הוחלפו רעיונות תרבותיים. כיסויי ראש מצריים הפכו פופולריים באפריקה, בעוד סגנונות חרס אפריקאיים החלו להחליף סגנונות מסורתיים במצרים. המיתולוגיה המצרית החלה להתפשט גם ברחבי העולם. הקושיטים החלו לתרגל טקסי קבורה רבים במצרים.
יציבות
אחת הסיבות שפרחה התרבות המצרית העתיקה הייתה היציבות שמקומה במיקום הגאוגרפי הספציפי שלה. מחזורי השיטפונות הצפויים של נהרות הנילוס אפשרו פיתוח מערכות חקלאיות מהימנות. המדבריות שמסביב הקשו על הפלישה והים האדום איפשר אינטראקציה מבוקרת עם תרבויות אחרות. ללא הגישה לים האדום, מצרים הייתה מבודדת. הבידוד היה פוגע בהתפתחות הטכנולוגיה והסגנון המצרי שכובשים חוקרים סקרנים במשך מאות שנים.