תוֹכֶן
שכבת האוזון היא חלק מאטמוספירת כדור הארץ המלאה במולקולות החוסמות קרינה אולטרה סגולה מזיקה מפני השטח. בשנת 1985 גילו מדענים מהסקר האנטארקטי הבריטי כי ריכוזי האוזון מעל הקוטב הדרומי יורדים בקצב מדאיג ויוצרים חור בשכבת המגן. זה הוביל לחיפוש מדעי אחר האשמים, כמו גם להבנה חדשה של הדרכים בהן בני האדם משפיעים על הסביבה.
CFCs וחומרים מתכלים באוזון
מחקרים שנערכו על ידי הסקר הבריטי לאנטארקטיקה והמינהל הלאומי לאוקיאנום והאטמוספירה האמריקנית הגיעו למסקנה כי כימיקלים המשמשים בעיקר בקירור ובמניעת שריפות מדלדלים את שכבת האוזון. פחמימות כלור-פלואורו, הידרוכלור-פלואורו והלונים כולם מכילים אטומי כלור וברום, אשר בולטים ביכולתם להרוס מולקולות אוזון. אמנם ישנם מקורות כלור טבעיים שיכולים להגיע לאטמוספירה העליונה, אך מחקרים שנעשו על ידי הסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה, או EPA, מראים שרק 16 אחוז מהכלור שמגיע לשכבת האוזון מקורם במקורות טבעיים. מקורות כלור מלאכותיים אחרים, כמו תוספים לבריכת שחייה, אינם יציבים מכדי לפלס את דרכם לשכבת האוזון ולגרום נזק.
דלדול אוזון
במהלך החורף הקוטבי, מולקולות מדלדלות אוזון עולות לגבהים העליונים של האטמוספרה בענני גבישי קרח. כאשר הקיץ חוזר, אור השמש פוגע בשכבה זו של חלקיקים ושובר את קשרי ה- CFCs וכימיקלים אחרים. זה משחרר את הכלור והברום לאטמוספרה. שם, המולקולות מזרזות את מולקולות האוזון, שוברות את הקשרים האטומיים וגוזלות אטומי חמצן. על פי ה- EPA, אטום כלור בודד יכול להרוס עד 100,000 מולקולות אוזון, ולדלדל את השכבה הרבה יותר מהר מכפי שניתן לחדש אותה באופן טבעי. בנוסף לחור האנטארקטי, CFCs היו אחראיים לדילול כללי בשכבת האוזון, ולפיתוח פערים זמניים בהגנתו באזורים אחרים בעולם.
פרוטוקול מונטריאול
מידת הבעיה של התדלדלות האוזון, לאחר שהתגלתה, הובילה לפעולה מהירה. בשנת 1987, מדינות ברחבי העולם חתמו על פרוטוקול מונטריאול והתחייבו לשלול את השימוש בכמויות CFC ובחומרים אחרים המתכלים באוזון בשנים הקרובות. נכון לשנת 2012, 197 מדינות אישרדו את ההסכם, סיימו בהצלחה את השימוש ברבים מהכימיקלים הממוקדים והפחיתו משמעותית אחרים.
ריפוי לטווח ארוך
אמנם צמצום ה- CFC והכימיקלים המוזלים את האוזון נמצא במסלול מאז 1987, הריפוי של שכבת האוזון הוא תהליך איטי. CFCs הם בעלי אורך חיים רב ויכולים לקחת זמן לא מבוטל כדי להיסחף באטמוספירה לפני שהם גורמים לנזק שלהם. הסקר הבריטי באנטארקטיקה מעריך כי חור האוזון מעל האנטארקטיקה ימשיך להתקיים בכל קיץ לפחות 50 שנה לפני שהשכבה תחזור למצבה הטבעי, נכון לשנת 2012.