תוֹכֶן
גלים יכולים ללבוש שתי צורות בסיסיות: תנועה רוחבית, או למעלה ולמטה, ודחיסה אורכית או חומרית. גלים רוחביים הם כמו גלי אוקיינוס או הרטט בחוט פסנתר: אתה יכול לראות בקלות את תנועתם. לשם השוואה, גלי דחיסה הם שכבות בלתי נראות לסירוגין של מולקולות דחוסות ומופרות. גלי קול וזעזוע נוסעים בדרך זו.
גלים מכניים
גלי דחיסה יכולים לנוע רק דרך איזשהו מדיום חומרי, כגון אוויר, מים או פלדה. ואקום אינו יכול לשאת גלי דחיסה, מכיוון שאין לו חומר שמוליך את האנרגיה. התלות שלהם במדיום פירושה שהם גלים מכניים, והמדיום קובע את מהירות התנועה שלהם. מהירות הצליל דרך האוויר, למשל, היא 346 מטר לשנייה. חומר צפוף כמו פלדה מוליך צליל בגובה 6,100 מטר לשנייה.
גלי דחיסה
אם היית יכול לראות גל דחיסה נע באוויר, היית רואה אזור של מולקולות דחוסות בכיוון ממנו נעה הגל. המולקולות הופכות ליותר ויותר נדירות לאחר נקודת הדחיסה המרבית, עד שרואים אזור בלחץ הנמוך ביותר שיש לו מעט יותר מולקולות אוויר. האוויר נעשה צפוף יותר ויותר לאחר אותה נקודה, עד שתגיע שוב לדחיסה מקסימאלית. המרחק בין נקודות דחיסה מקסימאליות או נדירות הוא אורך גל אחד. ככל שתדירות הגל עולה, אורך הגל שלו הולך ומתקצר.
הפרעה
שני גלים או יותר, החוצים את אותה נקודה במדיום, מפריעים זה לזה. אתה יכול לראות זאת אם תפיל שתי אבנים בבריכה דוממת; אדוות מתפשטות וחופפות זו עם זו. אותו דבר קורה עם גלי דחיסה. אם נקודת דחיסה עומדת בנקודה נדירה, השניים מבטלים זה את זה. אם שתי נקודות דחיסה נפגשות, הן מחזקות זו את זו ויוצרות נקודה עם לחץ כפול.
גלי הלם
סילון הנע באוויר מהיר יותר ממהירות הצליל מייצר בום קולני. כאשר הסילון מתקדם קדימה, נערמות מולו מולקולות אוויר, כמו שלג מול המחרשה. שכבות האוויר הדחוסות והנדירות אינן זזות ישר ממקור, כפי שקורה עם צליל. גל ההלם יוצר תבנית בצורת חרוט כשהקצה ממש לפני המטוס, וגלי דחיסה נעים מאחוריו במעגלים גדולים יותר ויותר.