תהליך התקשות הגומי ידוע בשם גיפור. שיטה זו התגלתה בטעות בראשית המאה ה -19 ואז התפתחה על מנת למצוא דרך ליצור לטקס, הפרשתם הטבעית של עצי גומי, קשיחים יותר ועמידים בפני שחיקה. לאחר החדרת החום, גופרית וכימיקלים אחרים מוסיפים לגומי הטבעי. סדר התוספת של הכימיקלים, כמו גם כמותם ואופים, הם מכריעים להצלחת תהליך הוולקניזציה. בעודו עדיין חם, הגומי המפולט מונח בתבנית. לאחר הקירור נותר גומי מעוצב ומוקשה.
יש ללבוש כפפות מכיוון שמכונת הדפוס של גיפור הגומי תצטרך לחמם עד 140 מעלות צלזיוס לפחות. המכונות יתחממו והתבניות עדיין יכולות להיות חמות כשאתה מסיר אותן. כמו כן, גומי טבעי דבק וייצמד לידיים החשופות שלך.
מערבבים גופרית לכמות לטקס הרצויה. כמות הגופרית הנוספת נקבעת באמצעות יחס המכונה חלקי משקל לכל מאה חלקי גומי (פרפר). הסכום הסטנדרטי המשמש כיום בתעשייה הוא 2.5 קמ"ש. ניתן לשנות יחס זה ליצירת גומי מוגני עם תכונות שונות, אך 2.5 קמ"ש מבטיח את רמת העמידות הגבוהה ביותר.
הוסף לתערובת 1 ק"ג של תחמוצת אבץ. תרכובת זו מפעילה את תהליך הוולקניזציה ועוזרת לגופרית ליצור קשרים מולקולריים טובים יותר עם הגומי הטבעי. זה מגביר את העמידות במוצר הסופי.
הוסף תערובת לטקס אחת מהרבה מאיצים אפשריים. תיאזול וסולפנמיד הם אפשרויות נפוצות. היחס יכול להשתנות בין 1 ל- 3 פרפר.
הוסף לתערובת 1 ק"ג נוגד חמצון. נוגדי חמצון ימנעו התדרדרות של המוצרים המוגמרים מבחוץ כתוצאה מחמצון מחמצן מולקולרי או אוזון באוויר.
מחממים את התערובת למקום כלשהו בין 140 מעלות ל -180 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה שנשמרת לאורך כל הוולקניציה תשפיע על האופן בו הגופרית יוצרת פולימר, או שרשרת מולקולות, עם הגומי הטבעי.
שופכים את הגומי הוולקני הנוזלי לתבנית לבחירתכם. אפשר להתקרר. המוצר המוגמר יהיה עמיד, עמיד בפני שחיקה וחמצון והרבה יותר קשה מהטקס הטבעי איתו התחלת את התהליך.